לא מתחרטת

אולי זה נכון ואולי זה לא נכון, אבל נראה מחר. אני שלמה עם מה שעשיתי וזה מה שחשוב.

אני לא מתחרטת שזה קרה למרות שתיכננתי לעשות את זה בחודשיים שלנו והיום אנחנו חודש ושבוע, אבל זה סביר.

אז גם מזל טוב כפול שתיים וגם שאני ארגיש טוב. לילה טוב.

נ.ב בא לי להקיא, אתם חושבים שזה מזה?!

***

ט"ו בשבט היום, חוץ מזה אתמול סיפרתי לאמא שלי.

שאלתי אותה "יש לך מצב רוח טוב?" אז היא שאלה "למה?" אז אמרתי לה שאני לא יכולה לעשות בדיקת שתן לצו גיוס כי יש לי דם וזה לא בגלל המחזור. אז היא עושה לי כזה "קיימת יחסי מין?" אז אמרתי לה שכן והתחלנו לדבר.

היא הגיבה מזה קיצוני ואמרה שזה לא אחראי מצידי ושלא הייתי צריכה לעשות את זה כי אולי אני בהריון. לא חשוב! אח"כ הלכתי לגלי וכשחזרתי אמא שלי אמרה לי שהיא סיפרה לאבא שלי. בקיצור, אבא שלי שאל אם נהנתי... חחח הייתי בשוק. אמרתי להם שהפסקנו באמצע כי כאב לי, מה שנכון... שיהיו רגועים.

עכשיו אני לא יכולה לשכב איתו עד שאקבל מחזור. וקבעתי תור לגניקולוג וגלולות.

יום שישי הקרוב אנחנו חודש. איזה יופי. 

עכשיו אני שמה לב שבכלל לא כתבתי על הפעם האמיתית, כלומר הפעם הראשונה לא נחשבת...

לפני יומיים שכבנו על אמת. זהו, נפטרתי מהקרום המזדיין הזה לעולם. ואני חוזרת על עצמי. אני לא מתחרטת. אני אוהבת את פרקש והוא אוהב אותי והוא הבן אדם הנכון!

היום בביה"ס הוא היה כזה מאמי, היה לי מזה מצחיק וכיף איתו. בכלל היה לי כיף היום. סוף סוף אחרי 17 שנה יש לי עם מי לבלות ב"ולנטיין" כאילו "יום האוהבים".

***

היום זה היה היום הכי חרא בחיים שלי.

הכי מדכא ושהכי יכול לגרום לי להתאבד, או למשל למות מדפיקות מוח עצמית.

ולא רק שזה היה אתמול, אלא שזה נמשך גם להיום! ויתכן מאוד שזה ימשך עוד זמן מה...

בביה"ס היה רגיל, אפילו שפרקש לא היה, וקיבלתי 92 במתמטיקה וזה ממש שימח אותי!

בתיאטרון היה נחמד ואחכ נסעתי לפרקש. נורא נורא התגעגעתי אליו אפילו שזה רק יום אחד שהוא לא היה.

בקיצור שכבנו, כמו שני לוליינים בקרקס, וכשהוא גמר הרגשתי את זה משום מה, אז אמרתי לו "למה הרגשתי את זה?" אז הוא הדליק את האור וגילה משהו מאוד מאוד מעציב. הקונדום היה קרוע לגמרי! אבל ממש לגמרי! אני מהר הלכתי לשירותים כי כפי פעם אמרה לי שזה עוזר ואז לא יכולתי להשתלט על עצמי והתפרקתי בעזרת דמעות...

הוא גם היה עצבני ומבואס ולא ידע כל כך איך להגיב. כשישבנו בחוץ על סיגריה, להירגע הוא אמר לי כזה בשקט (כנראה הוא ראה אותי בוכה ורצה להיות בסדר) שהוא יהיה איתי בכל מה שאעשה ושהוא ילך איתי אם צריך לעשות בדיקות וכו'... ואז הוא חיבק אותי ונישק אותי והיה מאמי.

בדרך חזרה, אח שלי לקח אותי וכל כך רציתי לספר לו ובסוף לא יכולתי ובכיתי וידעתי שהוא יבין כי הוא בדור שלי וקרוב אלי ומבין הכל הכי טוב מכולם.

הוא קודם כל אמר לי שזה בכלל לא בטוח שאני בהריון, ושהוא לא יספר לאמא ואבא ואז הוא צחק "חוץ מזה, אולי תביאי לנו איזה ילד הביתה..." ממש מצחיק!

בסוף הוא אמר לי שאם אני צריכה משהו שאני אגיד לו, איזה חמוד, איזה כיף שיש מי שמתפלל איתך ומי שדואג לך ומי שמבין אותך ועוזר לך!!!

אתם יודעים, זה כמו להרוג מישהו. כשראיתי את הקונדום הקרוע רציתי לדפוק את הראש בקיר עד שהוא יתפוצץ. רציתי להרוג את עצמי. והרי מי אשם? אני. אני לא יכולה להאשים אף אחד אחר. אני בישלתי לעצמי את הדייסה אז אני אוכלת אותה עכשיו. ובגדול.

כל כך הרגשתי רע אח"כ שם בחוץ. רציתי להיות לפני. לקבור את עצמי. לירות לעצמי כדור בראש. בעצם לא ידעתי מה אני רוצה כי הכל התערבב בראש. המחשבה שאני ילדה בת 17 בהריון, על ההפלה, על מאיפה להשיג כסף אן בכלל...

הכל התרוצץ לי בראש כמו מלא זרעים שמנסים להגיע לנקודה אחת ומנסים לפתוח אותה לפרק לה את הצורה וליצור משהו אחד מובן ואנושי. איזה הרגשה חרא.

עכשיו כשאני חושבת על זה מה יהיה אם אני לא אוכל ללדת? מה יהיה? למה? למה זה קורה לי? מה עשיתי רע, מה? מה פרקש עשה רע? בסהכ שני יצורים אנושיים שאוהבים אחד את השני ורוצים להתחבר ולהיקשר הכי קרוב ואינטימי שאפשר ולהרגיש הכי ביחד ואז בא החור הזה והורס את כל היופי, כל הקסם שיצרו שני היצורים האלה. הורס את כל ההתחברות, הורג את שניהם ובונה יצור אחד חדש אנושי ומכוער (אם הוא יהיה דומה לי אז לא...)

ואני חושבת על העובדה שאני משקרת לאמא שלי לאבא שלי, מרמה ומתעללת בעצמי והורסת לפרקש את החיים.

אני אשמה ולא אף אחד אחר. זהו. אני אחראית לכל. לכן אני גם אסדר את הכל ואתמודד עם זה לבד.